זכויות להט"ב בניגריה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
זכויותיהם של לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב) בניגריה כפופות לרדיפה ואפליה רשמית, בעודם מתמודדים עם אתגרים משפטיים וחברתיים שלא נתקלים בהם תושבים הטרוסקסואלים בעלי תחושת התאמה לזהותם המגדרית. פעילות הומוסקסואלית מוגדרת כעבירה פלילית בניגריה המחולקת בין צפון מוסלמי לדרום נוצרי, ונושאת עונש עד 14 שנות מאסר דה יורה בפריסה ארצית. עם זאת, עונש על קיום פעילות הומוסקסואלית ב-12 ממדינות צפון ניגריה שאימצו את דין האסלאם השרעי בשטחן, מוגדר כמוות בסקילה פומבית באבנים (ראג'ם) (אנ'). בדרום ניגריה ועל פי הקודים הפליליים החילוניים של צפון ניגריה, העונש המרבי על קיום פעילות הומוסקסואלית בהסכמה הוא 14 שנות מאסר. קיום נישואים חד-מיניים נאסר באופן מפורש מאז 2014 לאחר חתימתו של הנשיא גודלאק ג'ונתן על הצעת החוק "חוק נישואים מאותו המין (איסור), 2011" שמטילה עונש מאסר עד 14 שנים עבור מורשעים שביצעו נישואים מאותו מין.
ניגריה | |
מעמד בחוק | פלילי בצפון ניגריה מאז 1904 (כחלק מפרוטקטורט ניגריה הצפונית), פלילי בפריסה ארצית מאז 1916 (כחלק מניגריה הקולוניאלית), עונש: מוות בסקילה פומבית באבנים במדינות שרעיות, 14 שנות מאסר במדינות תחת קוד פלילי חילוני |
---|---|
טרנסג'נדריות | אין הכרה בשינוי מגדר |
שירות צבאי | לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים מוצהרים לא רשאים לשרת |
הגנה מפני אפליה | אין הגנה מפני אפליה על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית |
זכויות משפחה | |
הכרה בזוגיות חד־מינית | אין הכרה בזוגיות חד-מינית |
אימוץ | אין הכרה באימוץ על ידי זוגות חד-מיניים |
הצבעה על הצהרת האו"ם | נגד (תמכה בהצעה הנגדית מטעם סוריה) |
לא קיימת הגנה משפטית על אזרחי להט"ב מאפליה על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית בניגריה, בעוד שהיחס הציבורי כלפי הומוסקסואליות מוגדר כהומופובי בגלוי במדינה המונה מעל 225 מיליון בני אדם. מעט מאוד אזרחי להט"ב ניגרים ידועים כגלויים לגבי נטייתם המינית או זהותם המגדרית האמיתית בקרב האוכלוסייה הקרובה שלהם עקב חשש לקבלת אלימות נגד להט"ב שמוגדרת כתכופה ואף רצח. כתוצאה מכך לאורך השנים להט"ב ניגרים רבים נמלטו למדינות מערביות בעלות הגנה משפטית על זכויות להט"ב.[1]
על פי פרויקט שנערך על ידי מרכז המחקר פיו בשנת 2007, 97% מהנסקרים הצהירו שמערכות יחסים של זוגות מאותו המין "לא צריכות להתקבל על ידי החברה", נתון שהיה השני בגובהו במדד הומופוביה ב-45 המדינות השונות שנבדקו.[2] בשנת 2015, סקר של ארגון שהוקם על ידי פעיל זכויות להט"ב ניגרי בשם ביסי עלימי שבסיסו בלונדון, טען שהנתון ירד ל-94%. בסקר הזה בנוסף כ-30% מהנסקרים הסכימו שאזרחי להט"ב "צריכים להיות בעלי גישה לחינוך, בריאות ודיור".[3] על פי סקר נוסף שנערך על ידי מרכז המחקר פיו בשנת 2019, 12 שנה לאחר הסקר הראשון, 91% מהנסקרים הוגדרו כבעלי תחושת דחייה חברתית כלפי גילויי מערכות יחסים רומנטיות בין זוגות מאותו המין.[4]